פסק-דין בתיק ע"א 9652/06

בפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט קמא (סגנית הנשיא, כב' השופטת רבקה פרידמן-פלדמן) מיום 18.10.06, שהורה על סילוקו של המערער ממקרקעין המצויים בהר חרת, וידועים כחלקה 6 בגוש 29955.

בחודש מאי 1998 קיבל המערער מקרן קיימת לישראל אישור זמני בכתב לרעיית 30 כבשים במקרקעין, למשך 3 חודשים. מאז ועד היום, במשך 10 שנים בקירוב, והגם שלא ניתן למערער אישור נוסף בכתב, לא פינה את המקרקעין.

בית משפט קמא קבע כי לא ניתנה למערער הבטחה לפיה יוכל להישאר במקרקעין באופן קבוע, ואף אילו ניתנה, הרי שהיה זה בחוסר סמכות. לוועדת ההחכרות מסורה סמכות בלעדית בעניין החכרת קרקע, והיא החליטה ביום 14.7.98 שלא לאשר את בקשתו של המערער. רשות המרעה אינה מוסמכת להחליט על החכרת קרקע, וממילא אין תוקף להבטחות שנתנה, לטענת המערער, טענה שנדחתה על ידי בית משפט קמא גם במישור העובדתי. המערער טען עוד כי הובטח לו מקום מרעה חלופי, וכי עד שיימצא, לא יפונה מן המקרקעין. בית משפט קמא לא קבע אם ניתנה הבטחה שכזו, אם לאו, מכיוון שהפקיד שהבטיח, לפי טענת המערער, לא היה מוסמך ליתן הבטחה שכזו, וממילא לא באה בגדר "הבטחה שלטונית" שיש לכבדה.

בערעורו שב המערער לטעון על כך שבישיבת רשות המרעה מיום 15.7.98 ניתן לו אישור של קבע לרעייה במקרקעין, וכי יש לראות בכך משום הבטחה שלטונית מחייבת. בפרוטוקול הישיבה אין התאמה בין הרישא, שממנה משתמעת הנכונות לאשר את החכרת המקרקעין בהר חרת, לבין הסיפא שבה מדובר על הצעת חלופות שטח אחרות. המערער מוכן לחלופות אחרות, ובלבד שלא יסלקו את ידו מן המקרקעין שבהר חרת, לפני קבלת מקרקעין חלופיים. עוד הפנה המערער להחלטת ועדת ההחכרות מיום 14.7.98, יום לפני החלטת רשות המרעה הנ"ל, שבה שולבה החלטה שלא לאשר את בקשת המערער להחכרת המקרקעין בהר חרת ביחד עם החלטה לאתר מקרקעין חלופיים.

בתשובתו ביקש ב"כ המשיבה לקיים את החלטת בית משפט קמא. לדבריו, אין בסיס לטענת המערער בדבר הבטחה ליתן לו אישור של קבע לרעייה במקרקעין בהר חרת. אדרבא, על פי הפרוטוקולים של וועדת המרעה ושל וועדת ההחכרות, נדחתה במפורש הבקשה ליתן אישור שכזה, ומעולם לא התקבלה החלטה לאשר למערער לרעות את הכבשים במקרקעין בהר חרת באופן קבוע. גם לא ניתנה למערער הבטחה שלטונית כלשהי לפיה לא יפונה מן המקרקעין עד לאיתור שטח חלופי. 

אכן, כפי שטען המערער, ישנה אי בהירות מסוימת בלשון החלטת רשות המרעה מיום 15.7.98 בעניינו: "שיקבל את שטח הר חרת. השטח הוא ברשות קק"ל ולכן קק"ל צריכה להסכים לתת לו החכרה עונתית. רשות המרעה תציע לו חלופות שטח אחרות. מכיוון שיש בעיה על הר חרת שעובר לסמכות עיריית ירושלים". ברם, יש להסביר החלטה זו על רקע החלטת וועדת ההחכרות מיום קודם לכן, 14.7.98, אשר קבעה בעניינו של המערער "לא לאשר הבקשה. במקום זה רשות המרעה תאתר שטח חליף והנושא יוחזר לאישור הוועדה". בהתחשב בכך ובשאר הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, מוצדקת מסקנתו כי המערער לא הוכיח שניתנה לו הבטחה לקבל אישור של קבע לרעייה במקרקעין שבהר חרת, אלא להיפך. כיוצא בזה, לגבי טענת המערער לפיה יש לראות כחיובים שלובים ומותנים זה בזה, את הקצאת השטח החלופי ביחד עם הפינוי מהר חרת. כל אחד משני עניינים אלו קובע פרק לעצמו, מבחינה משפטית ולפי לשון ההחלטה. אין בהבטחה להקצאת מקרקעין חלופיים, כדי להצמיח  אישור של קבע לרעייה במקרקעין בהר חרת, כל עוד לא מומשה ההבטחה. אי מימושה יכול להיות נושא להליך משפטי אחר, אך אין לכורכו בנושא הפינוי מהר חרת.

הצדדים חלוקים בשאלה האם נאות המערער בשעתו לממש חלופה שהוצעה לו. בעניין זה לא נקבע ממצא בפסק דינו של בית משפט קמא. בפנינו הצהיר המערער על נכונותו לכל חלופה שתוצע לו. דא עקא, שעל פי הנהלים במינהל מקרקעי ישראל, סירבו לחתום על הסכם עם המערער, כל עוד לא ימלא אחר פסק הדין נשוא הערעור ויפנה את המקרקעין בהר חרת.

נמצא אפוא, כי מבחינה משפטית אין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ודינו של הערעור להידחות, בכפוף לכך שאנו דוחים את מועד פינוי הקרקע (שנקבע על ידי בית המשפט קמא ליום 1.5.07), ליום 1.7.07. מבחינה מעשית, סברנו כי משמסתמנת לכאורה אפשרות להסכמה על הקצאת מקרקעין חלופיים, היה ראוי לנהוג במערער לפנים משורת הדין, ולגבש עמו את פרטי ההסכמה על מנת שיוכל להעביר את עדר הכבשים היישר מהר חרת אל האתר החלופי. כך סבר גם בית המשפט קמא (סעיף 7 לפסק הדין). נמסר לנו כי נהלי מינהל מקרקעי ישראל אינם מאפשרים ניהול משא ומתן קודם שהמערער יפנה את  הקרקע. עניין זה אנו סבורים כי ראוי שיישקל על ידי המשיב פעם נוספת. זאת, הן לאור ההבטחה משכבר השנים בדבר הקצאת מקרקעין חלופיים, הן לאור ההשקעות שהמערער השקיע בהר חרת, ובמיוחד לאור התוצאות הקשות העלולות להיגרם אם המשיב יעמוד על פינוי העדר קודם למתן שטח מרעה חלופי, דבר שעלול להביא לחיסול העדר של המערער ולשלילת כל משמעות מעשית מנכונותו של המשיב להקצות למערער שטח מרעה חלופי, תוצאה שבהתחשב בכלל הנסיבות נראית כחורגת מגדר הסביר.

התוצאה היא שהערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום א' באייר, תשס"ז (19 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים העתק פסק הדין.                                                                               

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: